פסק-דין בתיק ע"פ 35289-01-11

כב' השופט א' קיסרי:

בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ט' תדמור-זמיר) מיום 2.1.11 בת.פ 17140-08-09, שבה הורשע המערער בעבירות של התפרצות לבניין שאינו למגורים וגניבה בצוותא, לפי סעיפים 407, 384 ו-29ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977- (" חוק העונשין"); וכן ערעור על גזר הדין מיום 12.1.11 שהטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה של שנים עשר חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של עשרה חודשים למשך שלוש שנים ובתנאי שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע, ומאסר על תנאי לתקופה של חמישה חודשים למשך שלוש שנים ובתנאי שלא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון.

כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 15.8.09 בשעה 12:42 או בסמוך לכך התפרץ המערער יחד עם אחר לחנות "אלונית" שבמתחם תחנת הדלק "דור אלון" במפרץ חיפה (" החנות"). השניים פרצו  את דלת הכניסה הנעולה, נכנסו לחנות וגנבו מתוכה ציוד ורכוש בשווי מוערך של 23,800 ש"ח.

בתשובת המערער לכתב האישום הוא כפר במיוחס לו וטען כי האישום מבוסס על טעות בזיהוי, וכי יש לו טענת אליבי ליום זה. במהלך שמיעת ההוכחות העלה המערער טענה נוספת, שהוא זכאי להגנה מן הצדק לאור הימנעות המשיבה מהגשת כתב אישום נגד שותפו למעשה. הטענות נידונו ונדחו, ובית משפט קמא הרשיע את המערער במיוחס לו. 

הראיה המרכזית בתיק הייתה תקליטור שבו סרט ממצלמות האבטחה (ת/2), שתיעד את הפריצה (" הסרט"). מתוך הסרט עולה כי ביום האירוע, בין השעות 12:40 ל- 17:00, נכנסו ויצאו מהחנות מספר פעמים שני אנשים בכובעי קסקט שחורים לראשם, האחד בחולצה תכולה והאחר בצהובה, בעודם נוטלים ממנה מוצרי חשמל ומוצרי מזון. השניים שוחחו זה עם זה וקולם נשמע בסרט, והאיש בחולצה התכולה פנה לבעל החולצה הצהובה בשם "חיים", שהוא כשמו של המערער.

בית משפט קמא דן בשתי שאלות מרכזיות: האחת, שאלת זיהויו של המערער כמי שביצע את העבירות, והשנייה, אם יש הצדקה לבטל את כתב האישום נגד המערער מחמת הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית.

באשר לשאלת זיהוי המערער, בית המשפט הגיע למסקנה כי בעל החולצה הצהובה שנצפה בסרט הוא אכן המערער. קביעתו התבססה על מספר עדים שזיהו אותו בסרט: תמר אברמוביץ, בעלת החנות (" אברמוביץ"), שזיהתה את המערער ואת שותפו על פי קולם, הליכתם ותנועות גופם בצפייתה השנייה בתקליטור; רס"מ אהרון קדוש (" קדוש"), רכז המודיעין של  תחנת משטרת זבולון, שהעיד כי הוא מכיר את המערער מעבודתו במשטרה וזיהה אותו בוודאות על פי תנועות גופו, פניו וקולו; רס"ל יוסי גרבאוי, שוטר בתחנת משטרת זבולון (" גרבאוי"), שהעיד כי נכח בעת חקירתו של המערער, ובעת הצפייה בסרט זיהה את קולו, וכן כי זיהה אותו לפי מבנה גופו וגון עורו; ורס"ר מואיד ביבאר, חוקר בתחנת משטרת זבולון (" ביבאר"), שהעיד גם הוא כי זיהה את מבצע העבירות שנצפו בסרט כמערער.

זיהוי המערער נעשה גם על ידי בית משפט קמא אשר צפה בסרט וקבע כי: " לא נותר ספק בליבי כי הנאשם הוא אשר מופיע בסרטון כלבוש בחולצה צהובה". עוד קבע  בית משפט קמא כי זיהה את המערער על פי קולו, שאותו שמע במהלך עדותו בבית המשפט, וכי לא ניתן לטעות בזיהויו גם על פי תנועותיו ומבנה גופו.

בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי השוטרים העלילו עליו עלילה, וכן ציין כי נתן אמון בעדותה של אברמוביץ.

לאחר שקבע כי המערער הוא שביצע את העבירות, ובטרם הרשעתו, דן בית משפט קמא בטענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שהעלה המערער. בית משפט קמא קבע כי עצם אי הגשת כתב האישום נגד שותפו של המערער איננו מבסס את טענת ההגנה מן הצדק שהמערער טוען לה, ולאור הצהרת המשיבה כי בכוונתה להגיש כתב אישום נגד השותף, לא נעשתה במקרה דנן אכיפה בררנית. בסופו של ההליך הורשע המערער, כאמור, בעבירות שיוחסו לו.

בגזר הדין הדגיש בית משפט קמא את חומרת העבירות של המערער, בעיקר נוכח ביצוען לאור יום, בעזות מצח ולאחר תכנון מוקדם. בית המשפט שקל לחומרא את עברו הפלילי של המערער, הכולל ריצוי עונשי מאסר ממושכים, את אי נטילת האחריות מצידו להתנהגותו ואת אי השבת הרכוש לבעליו. בית המשפט התחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער, ובעובדה שהרשעתו האחרונה בעבירת רכוש אירעה לפני כארבע עשרה שנים, ולבסוף גזר עליו את העונשים כאמור.

הערעור

בערעור שלפנינו משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין על העונש שנגזר עליו. המערער טוען, הן בכתב הערעור והן בדיון שבפנינו, לשורה ארוכה של מחדלי חקירה שהעיקריים ביניהם הם כי לא נערך מסדר זיהוי קולות, לא נערכה בדיקת די-אן-איי, לא נלקחו טביעות אצבע, לא נערך חיפוש בביתו למציאת החולצה הצהובה, שותפו למעשה לא זומן לעדות ולא נעשה איכון למערער. עוד טען המערער כי העתק התקליטור נעשה בידי עד שאיננו שוטר, והתקליטור שהוצג אינו מקורי וערוך; כי חקירתה הנוספת של אברמוביץ לא נמצאה בתיק החקירה; כי זיהויה של אברמוביץ את המערער היה זיהוי מאוחר; וכי הפסיקה לא מכירה בזיהוי על פי הליכה ותנועות גוף. המערער הוסיף וטען כי מאחר שגרסתו היא שהוא לא נכח במקום האירוע, לא מוטלת עליו החובה להביא עדים לתמוך בגרסתו; וכי מאחר שעדי התביעה העידו שלא ניתן היה לזהות את פניו, הוא מתנגד לקביעת בית משפט קמא כי הוא זוהה גם על פי תווי פניו. באשר לאי הגשת כתב אישום נגד שותפו למעשה חזר המערער וטען להגנה מן הצדק ולאכיפה בררנית, ומכאן לזיכויו. לעניין גזר הדין ביקש המערער להקל בעונשו נוכח נסיבותיו האישיות והעדר עבירות רכוש בארבע עשרה השנים האחרונות.

בדיון בפנינו הוסיף המערער והלין על כך כי במהלך הדיון, בעת שצפה בית משפט קמא בסרט, הוא לא ציין כי זיהה את הנאשם, ובכך נשללה מהמערער האפשרות להתגונן מפני קביעת בית המשפט בדבר זיהויו. הוא הוסיף עוד וטען כי מהודעותיה של אברמוביץ עולה כי היא זיהתה בוודאות הן את המערער והן את שותפו, אולם עד למועד שמיעת הערעור טרם הוגש כתב אישום נגד השותף ולא ניתן נימוק ענייני לכך.

דיון

דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו מתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית ששמעה את העדויות והתרשמה מהן, והתערבות בית משפט שלערעור תיעשה אך במקרים חריגים ובנסיבות שבהן מסקנות הערכאה הדיונית אינן סבירות או אינן הגיוניות (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.06); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2638/10  פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.11)).

רוב רובן של טענות המערער בנוגע להרשעתו הועלו בפני בית משפט קמא, נידונו והוכרעו על ידו, ולא מצאתי כי מקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאי בית משפט קמא או במסקנותיו המשפטיות.